פסק-דין בתיק רע"פ 7949/04

השופטת ד' ביניש:

           בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וי' שיצר) אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט צ' קאפח).

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים

1.        כנגד המבקש הוגש כתב אישום בו נטען כי המבקש התפרץ לרכב וגנב ממנו רדיו-טייפ. באותו מועד נמצאו בחזקתו של המבקש גם זוג משקפי שמש ושני פנסים שנחשדו כגנובים. בגין מעשים אלו הואשם המבקש בהתפרצות לרכב במטרה לגנוב, גניבה מרכב, החזקת מכשירי פריצה והחזקת רכוש חשוד כגנוב.

           בבית משפט השלום הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו המבקש יודה בעבירות המיוחסות לו ואילו הצדדים יעתרו במשותף כי יוטל עליו עונש של 5 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הצדדים הודיעו לבית המשפט על ההסדר, המבקש הודה, ובית המשפט הרשיעו על יסוד הודאתו. יצוין כי בית המשפט הודיע לצדדים שהוא, כמובן, אינו מחויב להסדר. לנוכח העובדה כי למבקש טרם מלאו 21 התקיימה בעניינו חובת תסקיר ובית המשפט דחה את הטיעונים לעונש למועד אחר, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן. התסקיר הוגש, וביום 14.4.04 התקיים הדיון בו נטענו הטיעונים לעונש. בדיון זה ביקשו באי כוח שני הצדדים כי בית המשפט יכבד את הסדר הטיעון שהושג ביניהם.

2.        חרף העתירה המשותפת החליט בית משפט השלום לדחות את הסדר הטיעון ולגזור עונש חמור יותר מזה שהצדדים הסכימו עליו. בית המשפט ציין כי מעיון בתסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המבקש עולה כי מדובר באדם שהתמכר לסמים בגיל צעיר ואשר כל ניסיונותיו להיגמל נכשלו. העבירות אותן ביצע המבקש נעשו על רקע ההתמכרות ובית המשפט סבר כי כל עוד לא תטופל בעיה זו לא יחדל המבקש מלבצע עבירות נוספות. דא עקא, שהמבקש לא הביע כל רצון לטפל בהתמכרותו וכאשר נשאל על ידי קצינת המבחן אם ברצונו להכנס למסגרת טיפולית הוא השיב על כך בשלילה. שירות המבחן החליט, איפוא, שלא לבוא בהמלצה טיפולית לגבי המבקש. בנוסף לאמור לעיל ציין בית המשפט כי חרף גילו הצעיר של המבקש עומדות לחובתו הרשעות קודמות בבית משפט לנוער בגין עבירות של שוד מזוין וכי חרף המאסרים שריצה המבקש נראה כי אין הוא נרתע מביצוע עבירות נוספות. בית המשפט הוסיף כי גם בפניו לא הביע המבקש חרטה ולנוכח כל האמור לעיל סבר בית המשפט כי מדובר בעבריין רכוש סדרתי אשר יש להרחיקו מן הציבור לתקופה משמעותית. בהתחשב בכל הגורמים הללו ראה בית משפט השלום לסטות מהעונש עליו הוסכם בהסדר הטיעון ולגזור על המבקש עונש חמור יותר של 12 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על תנאי.

3.        על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעורו טען המבקש כי בית משפט השלום שגה כשדחה את הסדר הטיעון וגזר עליו עונש מאסר חמור פי כמה מזה שהוסכם עליו בין הצדדים. לטענתו, המעשים בהם הורשע לא הצדיקו רף ענישה כה חמור ומכל מקום, לא הצדיקו חריגה כה קיצונית מהסדר הטיעון. כן טען המבקש כי נסיבותיו האישיות מצדיקות הפחתה בעונשו.

4.        בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי אין מחלוקת שהכלל בפסיקה הינו שיש לקיים הסדרי טיעון אך, יחד עם זאת, כידוע, בית המשפט אינו כבול בהסדר הטיעון והוא רשאי לחרוג ממנו באם הוא סבור כי ההסדר אינו מקיים איזון ראוי בין האינטרסים השונים הפועלים בענין. בנסיבות המקרה דנן קבע בית המשפט המחוזי כי ההסדר שהושג חורג מהאיזון הנדרש באופן קיצוני והוא הביע תמיהה בפסק דינו על כך שהתביעה הסכימה להסדר זה. לגופו של ענין בחן בית המשפט את הנימוקים שהובאו בגזר דינו של בית משפט השלום ומצא כי נימוקים אלו אכן מצדיקים סטיה מהסדר הטיעון שהושג והטלת עונש חמור יותר על המבקש. בית המשפט המחוזי קבע, איפוא, כי אין מקום להתערבותו בעונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש אך באשר לעונש המאסר על תנאי קבע בית המשפט כי יש לקצרו מ- 18 חודשים ל- 9 חודשים. בכפוף לכך, נדחה הערעור.

הטענות בבקשת רשות הערעור

5.        על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפנינו, בה נטען כי המקרה דנן מעורר מספר שאלות משפטיות המצדיקות מתן רשות ערעור. ואלו הן השאלות אשר על פי הטענה מתעוררות במקרה דנן, כפי שהן מנוסחות בבקשה:

"מהו המשקל הראוי שעל בית המשפט לתת לעונש המוצע בהסדר הטיעון ומהי המידה בה הוא יכול לחרוג ממנו?

מהו המשקל שעל בית המשפט לתת לכך שהתביעה מבקשת לכבד את הסדר הטיעון שערכה בערכאה הדיונית גם בפני ערכאת הערעור?

וכן מהי חובת ההנמקה החלה על בית המשפט כאשר הוא בוחר לדחות הסדר טיעון?".

           לטענת באי כוח המבקש, בתי המשפט דלמטה לא נתנו את המשקל הראוי להסדר הטיעון שהושג בעניינו של המבקש וחרגו ממנו על אף שהסדר זה עומד ב"במבחן האיזון" שנקבע בע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577 (להלן: פסק דין פלוני). באי כוח המבקש הוסיפו וטענו כי בית המשפט לא נתן את המשקל הראוי לעובדה שהמדינה תמכה בהסדר הטיעון בדיון בית משפט השלום וגם בערעור בבית המשפט המחוזי. לטענתם, תמיכתה של המדינה בהסדר הטיעון גם בערכאת הערעור מחזקת את הטענה כי מדובר בהסדר ראוי ומאוזן. עוד נטען, כי העונש שנגזר על המבקש חרג בצורה קיצונית מהעונש עליו הוסכם בהסדר. בנוסף לכך טענו באי כוח המבקש כי בנסיבות בהן מוצא בית משפט לנכון לחרוג מהסדר טיעון הרי שעליו לנמק את החלטתו ולפרט את הנימוקים לחריגה. לטענתם, בתי המשפט דלמטה לא נימקו את החריגה מהסדר הטיעון ולא הסבירו מדוע הסדר הטיעון שהושג אינו עומד ב"מבחן האיזון" הנ"ל.

6.        בתשובה לטענות שהועלו בבקשת רשות הערעור טענה המדינה כי המקרה דנן אינו מתאים למתן רשות ערעור שכן אין מתעוררת בו שאלה בעלת חשיבות ציבורית המצדיקה קיומו של דיון בערכאה שלישית. לטענת המדינה, הערכאות הקודמות בענייננו יישמו את ההלכה באופן נכון וראוי אך, גם אם שגו ביישום ההלכה, הרי שטענה זו אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור. לגופו של ענין טענה המדינה כי עונש המאסר שנגזר על המבקש אינו חורג באופן קיצוני מהעונש עליו הוסכם בהסדר. אכן, מדובר בתקופת מאסר שהינה ארוכה בלמעלה מכפליים מהתקופה המוסכמת אך למעשה מדובר בתוספת של חודשים ספורים ומבחינה זו אין מדובר בחריגה משמעותית במיוחד. לפיכך ביקשה המדינה לדחות את בקשת רשות הערעור.  

7.        בדיון שנערך בפנינו ביום 3.11.04 התברר, כי עניינו של המבקש - אשר עד למועד הדיון הספיק לרצות כבר למעלה מ-8 חודשי מאסר - עומד לבוא בפני ועדת שחרורים. בנסיבות אלו סברנו כי ייתכן וראוי להביא את הצדדים לידי הסדר לפיו התביעה לא תתנגד לשחרורו של המבקש בפני הועדה בהתחשב בעובדה שהמבקש ריצה תקופת מאסר העולה במידה ניכרת על זו שהוסכם עליה בהסדר הטיעון. הצדדים התבקשו, איפוא, להמציא את עמדתם בענין זה בתוך 10 ימים. מההודעה שהוגשה מטעם הצדדים ביום 10.11.04 עלה כי הצדדים פנו במשותף לרשות לשיקום האסיר על מנת לקדם הגשת תכנית שתאפשר דיון קרוב בעניינו של המבקש בועדת השחרורים אך מהרשות נמסר להם כי המבקש אינו עונה לקריטריונים הטיפוליים ועל כן אין ניתן להכין תכנית שיקום בעבורו בשלב זה והוא יוכל לשוב ולפנות לרשות לאחר שחרורו. בנסיבות אלו, כך נראה, נסתם הגולל על נושא השחרור המוקדם והצדדים עתרו למתן החלטה בבקשת רשות הערעור. בנסיבות אלו אין מנוס מלדון בבקשה לגופה.

דיון

8.        לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה ושמענו את טיעוני הצדדים החלטנו לדון בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לגופו ודנו בבקשה כבערעור.

           בפתח הדברים יצוין כי החלטתנו לדון בבקשה כבערעור התקבלה חרף העובדה שבמקרה דנן אין מתעוררות שאלות עקרוניות המצדיקות דיון בערכאה שלישית. הטעם להחלטתנו נעוץ בנסיבות החריגות ביותר של מקרה זה וביניהן נסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש וכן העובדה כי העונש שהוטל על המבקש סטה במידה ניכרת מהעונש עליו הוסכם בהסדר הטיעון.